ארכיונים

אמיתות

אמיתות
מאת יולי

ידעתי,

אמיתות דרכן להופיע –

 לא צפויות,

וכשכאב מתפשט, לעולם תצוץ

טובה כזו

ותוסיף דקירה כחרב.

אישה חרוב

אישה חרוב
מאת יולי

אל תחמוד במתיקות אישה חרוב
טרם פגה מרירותה.
אישה חרוב, אישה אתרוג,
אישה תפוז –
נאחזת בעץ בכל כוחה

אהבה

אהבה
מאת: יולי 

ידעת את המיתרים המתנגנים בי

אחד לאחד היכרת,

ליטפת, הרעדת.

הן גם בך הם מתנגנים

רוטטים בתדר ליבי,

מיתוס ומיתולוגיה

מיתוס ומיתולוגיה
מיתוס, עפ"י אחת ההגדרות הרווחות, הינו נסיון קדם-מדעי לפרש תופעה מסויימת, ממשית או מדומה, שעוררה את עניינו של יוצר המיתוס. המיתוסים נועדו לתת תשובות לשאלות הקיום המהותיות, כמו בריאת העולם, היווצרות האדם, הטוב והרע, וכד'. נסיון זה התגלם בדר"כ בסיפורים על אלים, יחסיהם בינם לבין עצמם ועם בני אדם.

מוזות

מוזות
במיתולוגיה היוונית מתוארות המוזות כתשע בנותיהן של זאוס ומנמוסינה (אלת הזכרון).
המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמו-סינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה עימה אהבים. מנמוסינה התעברה מביקורים אלו וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, שהן תשע המוזות.

שבעת התנאים שבהם יערב השיר / מאת יהודה אלחרזי

שבעת התנאים שבהם יערב השיר / מאת יהודה אלחרזי
כִּי יֵשׁ לַשִּׁיר שִׁבְעָה תְנָאִים וּבָהֶם יֶעֱרַב וְיִנְעַם / וְיִהְיוּ דְרָכָיו דַּרְכֵי נֹעַם / וְכָל מִי שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר הַתְּנָאִים הָאֵלוּ יְהִי שִׁירוֹ לְמִרְמָס / וְיִדְמֶה לְשִׁכְבַת הַטַל וְחַם הַשֶׁמֶשׁ וְנָמַס.

הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לְבָרֵר מִכָּל סִיג דִּבְרֵי שִׁירוֹתָיו / וּלְהָסִיר כָּל מִלָּה זָרָה מִמִּלּוֹתָיו / פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרְרֵי יָוָן אֲשֶׁר יְמַלְאוּ בַּשִּׁירִים מִלָּה זָרָה / עִם מִלָּה יְקָרָה / וְיַחְבִּירוּ צִצִּים / עִם קוֹצִים / וּפְנִינִים / עִם אֲבָנִים / וְדָרִים / עִם דַּרְדָּרִים / וְעַל כֵּן כָּל שִׁירוֹתָם מְשֻׁנּות / וְהַשָּׂפָה רָפָה וְהַלְּשׁוֹנוֹת שׁוֹנוֹת.

הקורא והמחבר – השתקפויות הדדיות בראי היצירה  / מאת erato

הקורא והמחבר – השתקפויות הדדיות בראי היצירה  / מאת erato
היצירה הספרותית הינה חוויה אינטלקטואלית-תקשורתית, אשר שותפים לה שניים – המחבר והקורא. בתפישה פשטנית ניתן לכאורה לומר כי האחד יכול להתקיים ללא השני ולהיפך, אולם העניין הרבה יותר מורכב – היצירה נבראת בידי שניהם, גם אם הכותב מוביל והקורא הולך בעקבותיו. מאיר שלו מתייחס לכך בספרו 'סוד אחיזת העיניים': "העלילה, הרעיונות, הדימויים, הגיבורים – לא שוקטים על שמריהם אחרי שהסתיימה מלאכת כתיבתם. הספר שב ונוצר עם כל קורא וקורא, ואלף הפנים והפירושים שאלף קוראים מוצאים בו – הן העדות החותכת לכך. במונחים אופטיים, הספר, המוקרן מזכרונו, מנפשו ומדמיונו של הכותב, משתבר במנסרה שהיא הקורא".